ויקהל משה את כל עדת בני ישראל. היינו האנשים והנשים כמש״כ הרמב״ן. ולא שהודיעם עתה אזהרה שאמר ה׳ אך את שבתותי תשמורו וגו׳. דזה ודאי אמר בכלל כל אשר דבר ה׳ אליו. וכן פרשה הסמוכה זה הדבר אשר צוה ה׳ לאמר קחו מאתכם וגו׳ א״א לומר שזהו ידיעה ראשונה מכל מעשה המשכן. דא״כ היאך שייך לומר את המשכן את אהלו וכל הענין. בעוד לא ידעו דבר מהו כ״ז. אלא ודאי מיד אחר שירד מהר סיני דבר להם כל הפרשיות של משפטים תרומה תצוה תשא עד מעשה העגל. אכן לא היו נאמרים בהקהל אלא מי שהוא ראוי לשמוע ולהבין. אבל ודאי היו כמה ע״ה אפילו בדור דעה הלז. וכש״כ נשים. והמה שמעו מהלומדים בדרך כלל ענין הפרשיות. עתה הקהיל את כל העדה האנשים והנשים. והזהירם על השבת נוסף על פ׳ אך את שבתותי תשמורו. והיינו שנכלל בלשון ה׳ שאמר למשה ואתה דבר אל בני ישראל וגו׳ וביארנו שם שדייק ה׳ בלשון ואתה. שהוא בעצמו ישגיח ויזהיר לכל אדם ע״ז ע״כ הקהיל ביחוד לענין פ׳ זו. ע״כ נפל בזו הפ׳ דעות ב״א ע״ה שאינן כהלכה ולא הניאן משה רבינו ממחשבתם והבנתם כאשר יבואר ומ״מ אחר שהיא כתובה בתורה ידענו שהיא מגוף התורה וראוי לדורשה על כל קוץ וקוץ:
אלה הדברים וגו׳. מה שכבר פירשתי לכם הדברים שצוה לעשות אותם. תדעו אשר ששת ימים וגו׳:
ששת ימים תעשה מלאכה. לעיל בפ׳ תשא כתיב יעשה מלאכה וא״כ משמש על עושי המלאכה שמהם יעשה המלאכה. אבל כאן כתיב תעשה וקאי על המלאכה בלשון נקבה וא״כ ניתן להבין שאפילו להתחיל במלאכה ויגמר מעצמו בש״ק דמותר ע״פ ד״ת מכ״מ במעשה המשכן אסור שאין כבוד המשכן שיתחלל קדושת שבת על ידה אפילו בלי עבירה וכיב״ז כתבו התוס׳ ב״ק דפ״א א׳ דלהכי אסור לקבור מת בשבת ע״י עובד כוכבים משום שמגונה למת שנעשה איסור שבת בקבורתו אפילו ע״י עובד כוכבים:
יהיה לכם קדש. ינהגו בו קדושה כל א׳ לפי ערכו. ומכאן הנהיגו ע״ה בו קדושה שלא לדבר בו שקר כדאיתא בדמאי פ״ה הלוקח פירות ממי שא״נ על המעשרות ושכח לעשרן שואלו בשבת ואוכל על פיו. ופי׳ בירושל׳ מפני שאימת שבת עליו. ופי׳ הר״ב שמתיראים לעבור עבירה ולשקר בשבת יותר מבחול. [ולא כהר״ש שם שהשבת קובעת למעשר] והיינו מפני שהיא קודש וכמו דאיתא בסנהדרין דכ״ו דישראל נזהרים בקדושת שביעית דשם קודש חמירי על ע״ה וכמ״כ מבינים דלעשות עבירה בו ה״ז חילול קדושתה. עוד הבינו שכל מעשה שנעשה בה אפי׳ בהיתר אסור בהנאה וכמבואר ברבה במדבר פי״ד ופכ״ג דמש״ה החרים יהושע את יריחו לפי שכבשה בשבת וכתיב כי קודש היא לכם. והרי קיי״ל דמעשה שבת אפילו בעבירה מותר מה״ת אלא ע״ה הבינו כך עוד בימי יהושע ולא הניאן מלחשוב כך:
לא תבערו אש וגו׳. לפי הפשט יש להבין דגם זה המקרא שייך ביחוד למעשה המשכן שלא רק שאסור להתחיל במלאכת המשכן שתהא נגמרת מאליו בשבת כמש״כ לעיל. אלא אפילו אש הבוער למלאכת מיני מתכות יהי נכבה בשבת. כ״ז יש להבין לפי הענין. אבל אחר שכתוב בתורה יש לדרוש מפ׳ זו גם לדורות. וכפי עומק הדין. וכבר נדרש אזהרה זו ללאו או לחלק:
אל כל עדת וגו׳. כבר נתבאר ומ״מ יש בפ׳ זו איזה חדשות ללמוד כאשר יבואר:
קחו מאתכם תרומה לה׳. כבר נתבאר ר״פ תרומה דזה הלשון משמעו יעשו גבאי צדקה לגבות בע״כ אם לא הי׳ נדבות. וביאר כאן שהגבאים יהיו רק מאתכם דוקא כדאיתא בקידושין דע״ו דגבאי צדקה אין ממנין אלא מישראל:
כל נדיב לב יביאה. הוסיף כאן לבאר שלא ישלח איש נדבתו ע״י שליח אלא יביאה בעצמו. וזה כדי שיראו המקבלים אם נותן בנדיבות או אולי רק מפני הבושה מחבריו המנדבים. וזה לא נתקבל ברצון:
זהב וכסף. הראב״ע כ׳ בשם הגאון כי הי׳ נדבה כסף. ובא אח״כ לשולחנות כסף וכדומה והראב״ע מיאן בזה וכתב שכן דרך הכתובים לכלול פרט א׳ בהרבה שבא בנדבה. והפלא שהרי מפורש כתיב להלן כ״ד כל מרים תרומת כסף ונחשת. ושם אינו אלא אחד באחד. אלא ודאי היה הרבה כסף בנדבה. ובאמת לא נודע מתחלה אם יספיקו מחצית השקלים לאדנים וש״צ. אלא אחר שעשו נשאר כסף הנדבה לשארי כלים שלא נצטוו בפי׳. וכך הי׳ הרבה זהב יותר ממה שהוציאו על הכלים המפורש. והא דכתיב ר״פ פקודי ויהי זהב התנופה תשע ועשרים ככר וגו׳ לא מנה הכתוב אלא העשוי למלאכה וע״ז נעשה חשבון. והמותר היה מונח לפני ישראל בשלימות וכן הי׳ בכל כסף הנדבה. ועשו מהם אח״כ כלי שרת. ולכתחלה התנדבו ע״ז האופן:
וכל חכםלב בכם. ג״ז אמר לכל עדת ב״י דאפי׳ מי שאינו לומד תורה אלא שהוא חכם לב היינו חכמת יראת ה׳ כמש״כ לעיל כ״ח ג׳ ול״א ו׳. ומי שנגע יראת ה׳ בלבבו יבא ויעשה ויהי ה׳ אלהיו עמו בס״ד אע״ג שלא למד אומנות זו במצרים:
את המשכן את אהלו. אפשר לפרש בשני פנים ויבואר להלן ל״ט ל״ג:
ואת לחם הפנים. עי׳ מש״כ להלן שם ל״ו:
את בגדי השרד לשרת בקדש. ידוע דעת חז״ל ביומא ס״פ בא לו שפירשו על בגדי כהונה. והכי איתא התם אר״ח בר״ח מאי דכתיב את בגדי השרד לשרת בקדש אלמלי ב״כ לא נשתייר משונאיהם ש״י שריד ופליט. וכבר עמד הרמב״ן לעיל ל״א י׳ דכתיב שם ואת בגדי השרד ואת בגדי אהרן. דהוי״ו יתירא וכ׳ שבאין ווי״ן יתירין בכתוב וזה פלא. עוד עמד רש״י על המקרא ל״ט א׳ ומן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד לשרת בקודש ויעשו את בגדי הקודש אשר לאהרן כאשר צוה ה׳ את משה. ולפי דעת חז״ל דקאי על ב״כ למה לא הזכיר השש. ויישב הרמב״ן מפני שאינו חשוב. וגם זה פלא. וכש״כ לפי ביאורינו לעיל כ״ח ה׳ והם יקחו את הזהב וגו׳ ואת השש. שהם יבחרו המובחר מכל מינים אלו ואין לך דבר שנדרש לבחירה כשש שיש בו מין המובחר ביותר. ועוד יש להבין מנ״ל לחז״ל להוציאו מן הפשט שהיו בגדי שרד להלביש את כלי הקודש במסע כמו שפירשו הראשונים ז״ל. אלא נראה דגם חז״ל מפרשים הכי אלא שהבינו עוד פי׳ אחר ממקרא דפ׳ פקודי הנ״ל דכתיב ויעשו את בגדי הקודש אשר לאהרן כאשר צוה ה׳ את משה. והוא מיותר לגמרי שהרי מפרש והולך כל הבגדים בפרט ומסיים על כל בגד בפ״ע כאשר צוה ה׳ את משה. ותו קשה למה לא כתיב כאן ואת בגדי בניו כמו בכ״מ. אלא ודאי נכלל ב״כ בכלל בגדי השרד. בגדי יוה״כ אשר לאהרן. ובשביל שלא נתפרש עדיין ענין יוה״כ ע״כ לא באו הבגדים כאן בפי׳ אלא בקבלה וברמז. מש״ה בכ״מ דכתיב ואת בגדי השרד שני הדברים בכלל. דשניהם נקראו לפי הפשט בגדי השרד. משום שנשתיירו אחר תשמישם לגניזה כידוע דבגדי יוה״כ נגנזים. וכן בגדים שהלבישו בהם את כלי הקודש אחר שבאו לא״י נגנזו ולא כמו בכל כלי הקודש. ומש״ה בפ׳ פקודי שנצרך לפרש שמן התכלת והארגמן ותולעת השני עשו בגדי שרד וזה לא קאי על בגדי יוה״כ לכה״ג. מש״ה חזר ופירש הכתוב ויעשו את בגדי הקודש אשר לאהרן היינו בגדי בד של יוה״כ כאשר צוה ה׳ בקבלה כאשר יבואר שם בכל הפרשיות. אבל בשארי פרשיות דכתיב בגדי השרד נכלל בהם ג״כ בגדי יוה״כ. ומעתה אין הוי״ו של ואת בגדי הקודש אשר לאהרן מיותר. דהיינו שמונה בגדים המפורשים. אחר כ״ז מתפרש יפה לשרת בקודש שהוא לשרת בקודש הקדשים. וכן על בגדי המסע הוא כמש״כ הרמב״ן ז״ל שלא נתבאר מפי ה׳ למשה שיעשו כך וכך אלא בדרך כלל. ובצלאל בחכמתו עשה כמה בגדים. ואח״כ הסכים הקב״ה על ידו וצוה שיקחו זה הבגד על כלי זה וזה ע״ז. ובאשר שהיה צריך בכל בגד לעשות לשמה. והוא לא ידע האיך יסכים הקב״ה ע״כ עשה בצלאל כולם לשם ארון הקודש. ואח״כ הורד לכל כלי כמש״כ לעיל כ״ו ל״ז. ויבואר עוד להלן בס״ד:
מלפני משה. לשון זה מלפני משמעו שהלכו כולם לאחוריהם. ופירש הכתוב כאן יותר מבכל מקום משום דבכ״מ דבר לפני תלמידים מקבלים תורה ממשה. ופשיטא שעשו כן. אבל כאן שדבר עם כל עדה ב״י נצרך להודיע שכולם נהגו בזה הכבוד והמעלה:
ויבאו כל איש וגו׳. באו בחזרה למשה. ותכלית בואם הי׳ שהביאו את תרומת ה׳ לאהלו ואע״ג שאמר משה קחו מאתכם תרומה דמשמע לעשות גזברים. אבל היינו אם הי׳ נגבה בע״כ כדין ע״ז האופן צוה לעשות גזברים. אבל כאשר הביאו בנדבה באו כולם למשה:
כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו. דבשני אופנים נותן אדם נדבה. יש מנדב מחמת כי לבבו מכהו אם לא יתן כא׳ מחביריו יהיה לחרפה או ישא עונשו על העלמת עין. וזה נקרא נשאו לבו. ויש מנדב משום ששכלו ורוחו הטובה מיעצהו ליתן ע״ז. וע״ז כתיב אשר נדבה רוחו. ובמקרא כ״ט פירש הכתוב דאפילו מי שנשאו לבו מתחלה. בא אח״כ בנדבה לה׳ יע״ש:
את תרומת ה׳. מה שנקרא תרומת ה׳. ובאשר ששני דברים נקראים תרומת ה׳. היינו לקרבנות ולמשכן. כמבואר בר״פ תשא. ע״כ פי׳ הכתוב למלאכת אהל מועד ולכל עבודתו. היינו במה לעשות המלאכה כי נצרך לזה כמה כלים:
ולבגדי הקדש. אע״ג שהיו לכבוד אהרן ובניו שהורמו בזה מעל לעם מ״מ היה עינם יפה בזה:
ויבאו האנשים על הנשים. אם נשים הביאו באו האנשים עמם. אם מצד שהביאו חח ונזם וגו׳ שהוא תכשיטי נשים מתנת האנשים לקישוטין ואין להם רשות ליתן בלי דעת בעלים. או אם הביאו כל כלי זהב. וזהו מתנה מרובה שאסור לקבל מנשים בלי דעת בעליהם:
וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה׳. עד כה דיבר הכתוב בנדבת הנשים שאין להן כ״א איזה תכשיט זהב או כלי זהב שנתן להן הבעל להתקשט באהלם על השלחן וכדומה. אבל חתיכה זהב אין להם. ועתה מדבר בנדבת האיש שאפשר שהניף כלי זהב או גולם זהב. וע״ע להלן כ״ד:
וכל איש אשר נמצא אתו וגו׳ הביאו. זהב נמצא הרבה ביד המון רבה. וכמה ב״א לא נתנו כל מה שבידו אלא איזה חלק. משא״כ מינים אלו לא נמצא הרבה ע״כ מי שהיה בידו מינים אלו. והלא הבין שמוכרח לתת כל מה שבידו לצורך המשכן ע״כ הביאו כל שבידם:
כל מרים תרומת כסף ונחשת הביאו את תרומת ה׳. אין הלשון מדויק וגם משונה מבכל הדברים במש״כ בכסף ונחשת כל מרים. דמשמעו חלק מהכל כמו בתרומה וחלה דכתיב בהו תרומה ומש״ה דרשינן עוד ראשית ששיריה ניכרין כדאיתא בחולין דקל״ז. [ומזה הטעם יש לפרש הא דכתיב חזה התנופה ושוק התרומה. משום דהחזה אחד הוא בבע״ח והמובחר שבו. לא שייך לומר בו תרומה משא״כ שוק הוא חלק בשר שוה לכל בשר הבע״ח. והוא המורם מהם] והטעם שמעולם היה מנהג ישראל ליתן תרומה מעסקיהם לצדקה כדי שיצליח העסק. כמבואר בתנחומא פ׳ ראה עשר תעשר. עשר בשביל שתתעשר מכאן נהגו פרגמטוטין להפריש א׳ מעשרה מעמליהן לעמלי תורה וידוע שעיקר מסחור הוא בכסף ונחשת כי רוב המטבעות מהם כידוע ר״פ הזהב. מש״ה כתיב כל מרים שהנהיג עד כה להרים תרומת כסף ונחשת כדי להצליח עסקיו והיה מנהגו ליתן לעניים וכדומה. ועתה הביאו את תרומת ה׳ נתנו זו התרומה לתרומת ה׳. אבל בזהב כתיב תנופה שלא הי׳ מורם משארי זהב שיש לו שיצליח בהם אלא זה בפ״ע הניף לה׳:
לכל מלאכת העבודה הביאו. נכלל בזה גם הקרשים והכלים שבאו מעצי שטים גם כלי העבודה שא״א להיות בלי עצים הרבה. והוא כמו שכתוב עוד הפעם לכל העבודה:
חכמת לב. הלב בוטח שיעשה ויצליח:
ויביאו מטוה. אבל האריגה הית׳ ע״י חכמי לב וחושבי מחשבות ורק חוטים טווין נעשה בידי נשים:
אשר נשא לבן וגו׳. למעלה מדרך הבטחון הרגיל כ״א לבטוח אשר שחו גבעות עולם לפני עבודת הקודש. עשו והצליחו:
והנשאם. חסר ע׳ פרש״י. ונראה משום שבאמת עדיין לא נתמנו להיות נשיאים מפי ה׳ עד אחר הקמת המשכן אלא הסכמת השבטים הית׳ שיהיו נשיאים. ומש״ה כתיב חסר שלא היו עוד בשלימות נשיאים כמש״כ להלן במדבר א׳ ד׳:
ואת הבשם ואת השמן למאור ולשמן המשחה. לפי סדר הכתוב בפ׳ תרומה ולעיל ל״ה ח׳ היה ראוי לכתוב ואת השמן למאור ואת הבושם לשמן המשחה. ובא ללמדנו שלא הניחו הנשיאים לאחר ליתן אפילו ההין שמן לשמן המשחה אע״ג שהי׳ מצוי:
אשר נדב לבם אותם. האי אותם מיותר אלא פי׳ אשר נשאו לבו לנדב כמש״כ לעיל כ״א והוי כמו פעל יוצא דלבם הביא אשר יהיו מנדבים. ומ״מ בעת הבאתם היה הכל בשמחה וברצון נדבה לה׳. וכתיב אשר צוה ה׳ לעשות ביד משה שמשמעו שבא בקבלה וגם הוסיף משה בדעתו כמש״כ בס׳ ויקרא ו׳ ל״ו ובכ״מ. ומ״מ הכל הביאו ברצון:
ראו. עי׳ מש״כ לעיל ל״א ב׳:
וימלא אותו רוח אלהים וגו׳. נתבאר לעיל בפ׳ תשא ל״א ג׳:
לעשות בכל מלאכת מחשבת. שהוא בעצמו עשה מקצת מלאכה. וכתיב בכל היינו מקצת ולא כולו. אלא מסר אח״כ לאחרים. ולא שייך בזה המתחיל במצוה א״ל גמור. אחר שמתחלה היה בדעתו למסור לאחרים. והנה כאן כתיב מחשבת. ולא כמו בפ׳ תשא. היינו משום שלא נזכר מלאכת אריגה ורקימה בזה המקרא אלא במקרא הסמוך שנשתוו בהני בצלאל ואהליאב. וא״כ יקשה לנו אמאי נזכר מלאכת חרש כאן הרי כתיב גם באהליאב מלאכת חרש. ונתיישב בזה דכתיב כאן מחשבת. שגם במקרא הסמוך מרומז שאהליאב נשתוה בחרושת במעשה אבל לא במחשבה בהמצאה היאך לעשות מש״ה כתיב כאן במחשבת נצטיין בצלאל:
ולהורת נתן בלבו וגו׳. שרצה לקבל הטורח והטפול להורות לאחרים אופני המעשה. וגם אם נפל איזה שאלה בהבנת המקרא וכדומה היה בצלאל מורה הוראה בזה הענין:
מלא אתם. באלו הפרטים נשתוו שניהם:
חכמת לב. לבטוח שיצליחו במעשיהם:
לעשות כל מלאכת חרש וחשב. כאן יש הפסק בין חרש לוחשב בהפסק פסיק. ללמד דאהליאב נשתוה לבצלאל במעשה של חרש אבל לא במחשבה בהמצאה איך לעשות. דלזה היה מיוחד בצלאל כמבואר במקרא הקודם ולחשב מחשבת וגו׳ ובחרשת וגו׳ וכ״כ הראב״ע ל״א ו׳. ומכ״מ קאי וחשב גם על מלאכת חרש היינו מה שבצלאל חשב עשה אהליאב ג״כ. אבל עיקר וחשב קאי על ורקם בתכלת וגו׳ שברקימה נשתוו שניהם גם במחשבה גם במעשה. וע׳ להלן ל״ח כ״ג:
וארג. וכן באריגה היו שניהם שוים במחשבה ובמעשה:
עשי כל מלאכה. בידיהם:
וחשבי מחשבת. שיעשו אחרים :
